על התנסותי כצמחונית בעבר, על לידה, ועל הקשר בין השניים עבורי

אפתח פוסט זה בכך שאציין שכתיבתו הייתה חוויה מאוד רגשית ולא פשוטה עבורי. במהלך הכתיבה והעריכה, התחדדו לי מספר דברים והתחוור לי כיצד חוויית הלידה הרביעית והאחרונה שלי השפיעה על החלטתי זמן קצר לאחר הלידה לעבור לתזונה צמחונית. אציין גם שכיום איני צמחונית יותר, אך עדיין ממעטת מאוד באכילת בשר. אני בהחלט מודעת ליתרונות הרבים של התזונה הצמחונית מההיבטים הבריאותיים. אני סבורה שכל אדם צריך לחשוב, להתנסות ולהחליט החלטות מושכלות המבוססות על הנסיון האישי שלו וידע מהימן שצבר, ולבחור מהו סוג התזונה המתאים ביותר עבורו.

בעיניי, הדבר החשוב ביותר הוא הבריאות שלנו ושל היקרים לנו. הקדשת מחשבה וחקר עצמי לתזונה שלנו כמובן יעזור עד מאוד להגעה למצב של בריאות טובה יותר ולשמירה עליה.

בריאות מהטבע

כדי לנסות להסביר לכם את הלך הרוח ותחושותיי, שהובילו אותי להחלטה להפוך לצמחונית לאחר לידתי הרביעית, אספר כאן קצת על חוויות מהלידות שלי, כמובן ללא תאורים גרפיים מיותרים. העיקר בסיפור הוא התחושות והמחשבות.

קצת על חוויות הלידות שלי

("ספויילר אלרט": לקראת סוף הקטע הזה יש קצת "השתפכות רגשית" שנראה לי שכל ההורים מביניכם מאוד יתחברו אליו).

כאמור, ממש לאחר שילדתי את ביתי הרביעית, החלטתי להתנסות עם תזונה צמחונית. במהלך תקופה זו, שנמשכה כשנתיים, החלטתי להתנסות לתקופה קצרה גם בתזונה טבעונית, התנסות אליה התייחסתי כבר בפוסט הקודם.

בדיעבד, אני חושבת שחוויית הלידה, ובעיקר החלק האחרון של הלידה, הובילה אותי, במידה חלקית לפחות, להחליט לעבור לתזונה צמחונית באותה תקופה של חיי. אשתף אתכם כאן בתחושות שלי. אם בכל זאת אינכם מעונינים לקרוא אודות חוויות הלידות שלי, אתם מוזמנים לדלג להמשך הפוסט, לחלק שמתמקד בתקופת הצמחונות שלי.

הלידה הייתה ארוכה יחסית ללידה רביעית. אמנם ביקשתי אפידורל כבר מההתחלה, אך מאחר וזו הייתה לידתי הרביעית, לא מיהרו להביא אליי את המרדים התורן שכנראה טיפל קודם ביולדות שזו להן הלידה הראשונה. ירדו לי המים ברכב בדיוק כשהגענו לפתח בית החולים ויצאתי מהרכב, ומאותו רגע כאבי הצירים התחזקו עד מאוד, עד לרמה שלא יכולתי לצעוד בעצמי אל תוך בית החולים. למרבה מזלי, אחות רחמניה ומקסימה שבמקרה עמדה שם וחיכתה עם כסא גלגלים, הסכימה להכניס אותי עליו, כשאני מתפתלת מכאבים ובגדיי ספוגים במי שפיר, אל מיון יולדות, עד שבעלי האהוב ימצא חנייה ויצטרף אליי שם. הגעתי לבית החולים עם צירים חזקים בערך ב 11:00. ביתי נולדה רק בשעה 17:00. קיבלתי את האפידורל המיוחל רק לאחר שכבר התחילו לי צירי לחץ, שמעולם לא חוויתי בלידות הקודמות.

אמנם גם בשתי הלידות הראשונות המרדים הגיע אליי רק לאחר זמן רב, כשכבר ממש סבלתי מכאבי צירים חזקים מאוד, אך עדיין קיבלתי את האפידורל לפני צירי הלחץ החזקים. את ביתי השלישית נאלצתי להביא לעולם בניתוח קיסרי, מאחר והיא התעקשה להישאר במצג עכוז, גם לאחר נסיון היפוך חיצוני ודי אגרסיבי, שעבורי לפחות היה תהליך מכאיב, ובדיעבד חסר תועלת ומיותר. הסתבר שטוב שעברתי ניתוח קיסרי, שכן רק במהלכו התגלתה ציסטה מסוכנת שצמחה לה במהלך ההריון בשחלה השמאלית שלי, ציסטה שכמובן הוצאה מיד לאחר שהוציאו את ביתי לאוויר העולם, ולאחר שטשטשו אותי. למה טשטשו אותי אתם שואלים? ובכן, מאחר ואת החתך הראשון להסרת הציסטה מהשחלה הרגשתי למרבה הזוועה. ידעתי עוד קודם לכן שמשככי כאבים לא תמיד משפיעים עליי בצורה אופטימלית, ואף הבעתי את חששותיי בעניין לפני תחילת הניתוח הקיסרי המתוכנן... לא שזה עזר לי להימנע מעוד טראומה כואבת שיכלה להיחסך ממני, כמו פרוצדרות כירורגיות אחרות במרפאת שינים ובמרפאת כירורג עור שבהן הרגשתי את החתך הראשון ואת הכאב המפלח שגרם לדם לאזול מפניי וללחוש בכל כוחותיי שהרגשתי את החתך... מה שגרם למרבה המזל לרופא הכירורג בכל סיטואציה נפרדת למהר ולהזריק במהירות מנה נוספת של משכך כאב, ולציין שכנראה יש לי "גן של ג'ינג'ים", ביטוי שמייצג את העובדה המצערת שמשככי כאבים לא תמיד משפיעים עליי בצורה טובה דיה.

נחזור ללידה הרביעית שלי: אני מתפתלת וצורחת מכאבים שהולכים ומתגברים, מרגישה שמרוב צרחות כאובות, עוד רגע גלגלי העינים שלי יילחצו החוצה מארובות העינים... כשהגיעו צירי הלחץ, כל לחיצת ראש של הקטנטונת שלי כאילו קרעה אותי מבפנים. כשהמרדים סופסוף התפנה והגיע אליי, בקושי הצלחתי לשכב ללא תזוזה על הצד כמתבקש, כי תוך כדי מתן הזריקה לגב שלי, הרגשתי עוד ציר לחץ חזק וכואב...

כשהמתוקה שלי כבר הצליחה להוציא את ראשה לאוויר העולם, היא התקשתה קצת להעביר את הכתפיים שלה החוצה, והמיילדת נאלצה לסובב אותי מצד לצד שוב ושוב בנסיון ליילד אותה ולסייע לה לצאת. זו הייתה תחושה מזוויעה ומלחיצה עד מאוד. הרגשתי את הגוף הקטן שלה זז מצד לצד יחד איתי, נאבק לצאת החוצה. הדימוי שעלה בעיני רוחי באותם רגעים מלחיצים היה כאילו יש שם תרנגולת קטנה שמיטלטלת מצד לצד ולא מצליחה להיחלץ ולצאת החוצה... פחדתי שאולי יקרה לתינוקת שלי משהו. פחדתי שאולי יקרה לי משהו. באותן דקות מתמשכות רמת החרדה שלי הרקיעה שחקים, ואני לצערי אדם שנוטה להיכנס לחרדה די בקלות מאז שאני זוכרת את עצמי. הפעם החרדה שטפה את כל כולי, שכן חשתי שהפעם הסכנה אמיתית ומיידית. כשסופסוף המתוקונת שלי יצאה לאוויר העולם (אגב, היה שעון על הקיר מולי, שהראה בדיוק על השעה חמש בערב), הייתי כמובן מותשת לחלוטין. מסתבר שגם איבדתי הרבה דם במהלך הלידה, ולחץ הדם שלי צנח בצורה מסוכנת. אני זכרת שהרגשתי כמו בתוך ערפל, ראית הכל כמו בתוך ערפל, כאילו אני שוקעת עוד ועוד פנימה, לתוך ערפול הכרה אולי, אך במקביל מודעת לגמרי איתי וסביבי למה שקורה בחדר הלידה. זכור לי שקראו לרופא צעיר, שפניו נראו מאוד מודאגות, ושכל פעם הזריקו לי עוד משהו דרך האינפוזיה שחיברו לי לפני זריקת האפידורל. בסופו של דבר למרבה המזל הצליחו להעלות לי חזרה את לחץ הדם לרמה סבירה. תודה לאל. קיבלתי הנחייה ליטול תוסף ברזל בשל איבוד הדם הרב. אגב, קיבלתי את אותה הנחייה גם לאחר הלידה השניה, שכן גם במהלכה איבדתי המון דם, ואפילו התעלפתי לאחר שהקדמתי מידי לנסות לקום מהמיטה כדי ללוות יחד עם בעלי את התינוקת המתוקה שלי לחדר התינוקות. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שאיבדתי הכרה, וכולי תקווה שזו גם תישאר לתמיד הפעם היחידה והאחרונה.

לגבי הלידה הראשונה, אמנם לא התעלפתי ולא הייתי בסכנת חיים כלשהי, אך הלידה נמשכה זמן רב. ה"צירונים" המציקים התחילו שלושה ימים לפני הלידה. צירי הלידה החזקים יותר החלו בערך באחת לפנות בוקר, כשבכורתי נולדה רק בעשר בבוקר למחרת. גם בלידה הראשונה הגעתי בלילה עמוס במיון יולדות, ולקח זמן רב עד שהמרדימה הגיעה אליי לתת לי אפידורל. ההחלמה מהלידה הייתה כואבת וממושכת. התפרים המכאיבים החלימו באיטיות מחרידה. מזל גדול שהזמן משכיח את סבל הלידה ומשאיר רק את האהבה הצרופה הבלתי נגמרת לצאצאים היקרים היקרים לנו מכל. אחרת, לא ברור איך האנושות הייתה ממשיכה להתקיים... :)

בלידה הרביעית כאמור הרגשתי שמשהו אחר עבר עליי, ברמה הרגשית דווקא, ולא הפיזית. הרגשתי צורך בזיכוך כלשהו לנפש, דרך להתמודד בתת המודע עם העובדה שהבנתי שהייתי במצב מסוכן בעת איבוד הדם בלידה וצניחת לחץ הדם. הדבר התבטא בין היתר בהחלטה שלי לעבור לתזונה צמחונית, כנראה מצורך פנימי שהציף אותי באותה עת. יתכן מאוד שדימוי התרנגולת המתנופפת מצד לצד בחוסר אונים, אותה אסוציאציה מוזרה מעט שכאמור עלתה בראשי משום מה ברגעי החרדה הנוראית, ממש לפני שהקטנה שלי יצאה סופסוף לאוויר העולם בריאה ושלמה.

מכל הנ"ל אתם בוודאי מבינים שהחוויות שלי מהלידות לא היו פשוטות עבורי, ויחד עם זאת בחרתי להיכנס להריון ארבע פעמים ולהביא לעולם את ארבע בנותיי (במרווחים של כשלוש שנים, כנראה כדי להתגבר ו"לשכוח" קצת את חוויות הלידה :)

הולדת בנותיי לעולם - בעיניי זהו הדבר החשוב והמשמעותי ביותר שעשיתי אי פעם. לדעתי זה ההישג הכי גדול שלי והתרומה הכי גדולה שלי לעולם. בתור אמא, אני סבורה שהבאת ילדים וגידולם כמיטב יכולתנו, זה ייעוד עילאי, דבר גדול כל כך , עד שאני נאבקת למצוא את המילים הנכונות שיעבירו כראוי את עוצמת הרגש הכרוכה בכך.

ארבע בנותיי הן מקור האושר הגדול ביותר שלי. מקור הגאווה שלי. כששאלו אותי בתור ילדה קטנה מה ארצה להיות כשאגדל, תמיד עניתי בעקביות: "אני רוצה להיות אמא". אני מוקירת תודה לעד על שזכיתי לכך. כשאני מתבוננת בהן, כשאני מחבקת ומנשקת אותן, אני פשוט מתפוצצת בתוכי מרוב אהבה אינסופית שבתוכה שזורה גם דאגה אימהית עמוקה לבנותיי האהובות היקרות לי מכל. אני בטוחה שכל אם תבין תחושה מופלאה זו.

קצת על תקופת הצמחונות שלי, וטיפונת על תזונה קטוגנית (פוסט נפרד עליה יגיע בהמשך!)

לאחר שהחלטתי להפסיק את התזונה הטבעונית, אמנם חזרתי לאכול ביצים, דגים מסוימים, מעט דבש, וממש מעט מוצרי חלב. יחד עם זאת, עדיין נמנעתי מאכילת בשר, ולמעשה חזרתי לאכול תזונה צמחונית, כפי שנהגתי עוד לפני ההתנסות הקצרה בטבעונות. חשוב לציין שעוד כילדה לא אהבתי כל כך לאכול בשר והמעטתי בכך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שאם למשל בטעות נגסתי בחתיכת סחוס או גיד במהלך אכילת שניצל, התעוררו בי תחושות סלידה מאוד לא נעימות, לעיתים עד כדי גועל. עד היום הדבר מרתיע אותי למדיי, ולכן במקרים (הנדירים) בהם אכן אבחר לאכול בשר כדי לקבל ממנו את הערכים התזונתיים- אעדיף אותו במצב טחון. במבט לאחור, נראה שהבחירה הטבעית שלי היא עדיין להימנע מאכילת בשר, גם אם כיום איני מגדירה את עצמי חד משמעית כצמחונית.

זמן קצר מאוד לאחר שבחרתי להתנסות גם עם תזונה קטוגנית, התקשיתי להגיע לרמות הגבוהות הרצויות של שומנים הנחוצות בתזונה שכזו. לבסוף הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להמשיך לנסות להגיע למצב של "קטוזיס", כדאי שבכל זאת אנסה לחזור לאכול קצת מוצרי בשר.

אני זוכרת את היום שבו הגעתי להחלטה (הלא פשוטה בכלל) לחזור ולטעום קצת בשר. זה היה ביום העצמאות, חג שרבים מציינים אותם בין היתר באכילת מיני בשרים "על האש". כמו בשנים קודמות, בעלי הכין על המנגל בחצר ביתנו קצת המבורגרים, פרגיות ונקניקיות לעצמו ולילדות. עבורי הוא שם על המנגל בצד חציל שממנו תכננתי ליהנות בארוחה המשפחתית בתוספת טחינה גולמית טעימה. הייתי בתקופת ההסתגלות לתזונה הקטוגנית, וכצפוי חוויתי לא מעט סחרחורות וחולשה כללית. תופעה זו נקראת "שפעת קטו" ("keto flue"). במהלך הארוחה, בעלי, שאולי קצת דאג לי כשראה שאיני מרגישה במיטבי, הציע לי לשקול לאכול קצת מההמבורגר שהכין, בתקווה שהבשר יעזור לי להתאושש מהחולשה הבלתי פוסקת. לאחר לבטים רבים, ומאחר וכבר זמן מה ידעתי שאיני מצליחה לצרוך מספיק שומנים איכותיים כדי להגיע למצב של כניסה ל"קטוזיס", (- זו אחת המטרות בתזונה קטוגנית), החלטתי בסופו של דבר לטעום כמה נגיסות. הייתי רעבה וחלושה מאוד ובסוף אכלתי את ההמבורגר כולו... אין ברירה, אני חייבת להודות שלאחר מכן הרגשתי הרבה יותר אנרגטית...

כיום אני אמנם אוכלת מידי פעם עוף ובשר, אך בכמויות קטנות ולעיתים די נדירות. איך אומרים? על טעם וריח אין להתווכח...

כפי שכבר כתבתי, אני מאמינה שכדי להגיע לתזונה האישית האופטימלית, כל אדם צריך להתנסות תחילה עם מזונות שונים, כמובן במסגרת אמונותיו הדתיות והמוסריות, ובהתחשב בענייני בריאות שמהם אולי הוא סובל, כגון סוכרת, רגישות לגלוטן, רגישות למוצרי חלב, אלרגיות, וכדומה.

עכשו תורכם - האם אתם צמחוניים? אם לא, האם התנסיתם בעבר בתזונה צמחונית? מה היו הרשמים האישיים שלכם מתזונה זו? כיצד היא השפיעה על הרגשתכם ומצב בריאותכם?

אתם מוזמנים לכתוב לי בתיבת התגובות למטה (מתאפשר באמצעות כניסה לפוסט דרך אפליקציית ויקס), או פשוט לכתוב לי למייל yael4health@gmail.com

מאחלת לכם התנסות חיובית בחיפוש ומציאת התזונה שמתאימה לכם, ומסע בריא ומוצלח לבריאות טובה יותר😊